אנחנו הולכים בשני טורים שקטים בפאתי עיר מרכזית באיו"ש. כולם לובשים את הווסטים, הנשקים עם כדור בקנה ועלינו מסכות פנים – אנחנו בדריכות מלאה. מחפשים איומים במרחב. אני מספר שתיים בטור השמאלי. אנחנו חוצים במהירות כיכר מוארת – אסור שיזהו אותנו.
הורידו את האפליקציה של "כל העיר בית שמש" – אנדרואיד
הורידו את האפליקצייה של "כל העיר בית שמש" – אייפון
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר בית שמש – אונליין"
כשאנחנו מגיעים ליעד, המפק"ץ מצביע על האיתור וכל לוחם כבר יודע בדיוק מה הוא עושה. החוליה שלי רצה במהירות ובשקט לחומה שמקיפה את האיתור. אנחנו פותחים סולם. כולם בתוך החצר. סריקה זריזה לוודא שאין אף אחד שיכול לחשוף את הכוח וזהו – מתמקמים בעמדות.
אני מטפס על הסולם ומתצפת על הבית שבו המבוקש צריך להיות. ברחוב עוברות מכוניות. אנחנו פורצים לבית. רבע שעה חולפת ואנחנו כבר הולכים חזרה בשני טורים בדרך לנקודת האיסוף חזרה לבסיס. מצאנו את המבוקש ואת הכסף שהחביא שבאמצעותו תיכנן לקנות נשק כדי לבצע פיגוע. הלילה קר ושקט. האזרחים ישנים בשלווה.
(א' עם אמו, אביו ואחיו (צילום: מתוך אתר צה"ל))
קוראים לי א', בן 21, גר באזור בית שמש. הסיפור שלי מתחיל ב-2004. הייתי בן שש כשמחבל חמוש בסכין מאזור גוש עציון חצה את הגדר וחדר למושב שלנו. אמא שלי בדיוק חזרה מקניות והייתה ליד הבית. מצאנו אותה שוכבת בכניסה כשחזרנו מבית הספר. אני לא זוכר הרבה מאותם הימים. בעיקר אנשים שבאים, הולכים, בוכים, צוחקים. מה כבר ילד בן שש מבין מהחיים שלו?
שנתיים חולפות. יום שישי חורפי. אבא שלי עומד מתחת לחופה עם אישה חדשה. אני מתרגש, כמה אנשים עוד בעולם יכולים להגיד שהם היו בחתונה של אבא שלהם? מחשבות של ילד.
עוד חתונה. הפעם בגיל 16. שירה, אחותי, מתחתנת. הראשונה מהמשפחה. פתאום, תוך כדי החופה אני מקבל כאפה. אמא לא כאן והיא גם לא תהיה כאן.
גיל 17. יושבים במעגל. כל אחד בקבוצה שמסביבי איבד אמא, אבא, אח או אחות בפיגוע, והמקום הזה הפך להיות משפחה שניה בשבילו. "משפחה אחת" נקראת הקבוצה, ולא סתם. לכל אחד יש פה מקום לפרוק, לבכות, לצחוק או לשתוק. משפחה אחת גדולה.
גיל 18. מכינה. מחפש מקום משמעותי להתגייס אליו שבאמת אוכל להגן על הבית. אני שומע ונחשף לחטיבת כפיר.
הגיע היום, 19 בנובמבר, 2017. אני מתגייס לחטיבת כפיר. אחרי שבועיים יוצא לגיבוש ומשם ממשיך לטירונות בסיירת חרוב. הכשרה קשה. הרבה ריצות, מסעות, תרגילים, מטווחים, קרב מגע, שיעורים. אני נותן הכל – אני יודע מה זה לאבד אמא בגלל הטרור.
והנה – סוף מסלול. עכשיו מתחיל הדבר האמיתי. המ"פ רוצה שאצא לקורס מ"כים. זה קורץ לי. פתאום אני מקבל טלפון: "תגיע למשרדים. יש לך ריאיון למדור לוחמה".
קורס מדריכי לוחמה בטרור במתקן אדם. לא מפסיק לחשוב על התפקיד והזכות להכשיר לוחמים. מצטיין קורס. מה לא עושים בשביל אמא.
*טור אישי שנכתב ע"י סמ"ר א' – פורסם לראשונה באתר צה"ל
תגובות